מורכבותו של המשבר בגוש היורו נובעת בראש ובראשונה מעצם העובדה שמדובר לא רק בסיבוך כלכלי, כי אם גם ואולי בעיקר – בסיבוך פוליטי ממעלה ראשונה. מדובר, כפי שאסביר מיד, במחלוקת עקרונית קשה אשר עלולה לחרוץ את גורלו של המטבע המשותף, גם אם לא מחר – אז מחרתיים.
ובכל זאת, אתחיל עם הכלכלה – לפני ארבע שנים נכנס העולם כולו למשבר חריף והצעדים שבהם נקט הבנק המרכזי של ארצות הברית מנעו כניסה לשפל עמוק, כזה שהיה מזכיר את המשבר החריף בשנים 1933-1929. הנשיא אובמה באמצעות הזרמה תקציבית וברננקי ראש הפדרל ריזרב (Federal Reserve) הזרים הון(נזילות) למשק באמצעות רכישתן של אגרות חוב השייכות לסוכנויות ממשלתיות ולא ממשלתיות כאחד.
הרבה מאוד אנשים השמיעו ביקורת על הצעדים הללו, אך בפועל, איך שלא נסתכל על זה, מדובר על מכלול פעולות אשר הצילו את כלכלת ארה”ב והעולם מהתדרדרות חמורה יותר. עם זאת, ביבשת אירופה, כתוצאה מהטראומה שחוו הגרמנים בין שתי מלחמות העולם, סירבה המדינה הגדולה ביבשת, לאשר מתווה פעולה דומה והבנק המרכזי האירופי לא פעל באותו האופן.
בסופו של יום, המצב בארצות הברית השתפר, וכיום היא אף חווה צמיחה איטית, וזאת בניגוד גמור לנעשה באירופה שכלכלת נמצאת בהאטה ובחסר שיווי משקל. הצרות הכלכליות החמורות של יוון, ספרד, פורטוגל ואירלנד הן כמובן עדות ברורה לכך.
הבעיה העיקרית שמונעת את יישומן של רפורמות דומות באירופה שבניגוד לארצות הברית, לא מדובר במדינה אחת כי אם בפדרציה של מדינות עצמאיות. אחרי התלבטויות רבות הכריז לאחרונה מריו דראגי, הנגיד של הבנק האירופי המשותף, ללכת במתווה של ברננקי, אך טרם ברור אם גרמניה תתמוך בפתרון המבוסס על מתכונת זו בטווח הארוך.
ג’ורג’ סורוס, אחד המשקיעים המנוסים והמפורסמים ביותר בתבל, טען זה מכבר כי אסור לגרמניה להפריע למאמצי החילוץ האירופאיים, ואף הציע להם לפרוש באופן חד-צדדי מגוש היורו. מבחינת הגרמנים כמובן מדובר בהצעה שאינה מתקבלת על הדעת בשלב זה משום שעצם יצירתו של מטבע אירופאי משותף, כמו גם איחוד פוליטי בדמות האיחוד האירופי, סייעה מאוד לגרמניה בשנים שאחרי האיחוד בין מערב גרמניה לחלקה המזרחי.
העניין הוא שבין המדינות המרכיבות את גוש היורו רב המפריד מן המשותף. קשה מאוד לקיים איחוד כלכלי אמיתי ובר קיימא, מבלי שיהיה בנמצא גם איחוד פוליטי איתן ושלטון מרכזי אחד. השונות בין המדינות גדולה מאוד – גדולה מדי. קשה מאוד לשמור על מטבע חזק כשמצד אחד יש לנו מדינות כמו גרמניה, ומצד שני מדינות כמו יוון, פורטוגל או אירלנד. מדובר על סוג של אנומליה שתוביל בטווח הרחוק לפירוקו של הגוש כולו, או לשינוי טוטאלי בכללי ההתנהלות בגוש. גם אם כלל המדינות יצליחו להתגבר על המשבר הנוכחי, הבעיות יחזרו שוב ללא שלטון מרכזי.
נכון להיום הגרמנים רוצים להרוויח מהיתרונות הגוש המאוחד, אך בה בעת, הם לא מוכנים לשלם את המחיר הכרוך בסיוע למדינות החלשות – ומכאן שקשה לצפות בדיוק מה יוליד היום בטווח הקצר.
ואם בגרמניה עסקינן, הרי שלבסוף, נדמה לי כי בניגוד לדעת הקהל הרווחת, נהנית קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל מתמיכה גדולה מהציבור הגרמני. היא נמצאת כיום במצב טוב יותר מזה שהייתה בו לפני שנה או שנתיים משום שרוב הגרמנים מבינים שהיא פועלת כשורה. כל עוד לא תהיה שבירה טוטאלית של כל הכלים – מרקל תמשיך להינות מתמיכה.
ואף על פי כן, בסופו של יום הכלכלה חזקה יותר מכל פוליטיקאי ואם המצב בגרמניה ישתנה לרעה באופן קיצוני הרי שברור ונהיר הוא כי הציבור יעניש את מי שנמצא בשלטון – ולא משנה אם קוראים לראש המערכת מרקל, סמאראס היווני או זפאטרו הספרדי שכבר הלך הביתה והוחלף על ידי מריאנו ראחוי שסופג גם הוא ביקורת עזה מבית.
