בחמש השנים האחרונות שמענו פעם אחר פעם על כוונתן של המעצמות הגדולות בתבל להטיל על איראן מכלול רחב של סנקציות הרסניות שמטרתן למוטט את הכלכלה של משטר האייתוללות. המהלך כולו הואץ בשנה החולפת ואף קיבל משנה תוקף בחודש יולי האחרון עת נכנס לתוקפו החרם הגלובלי על הנפט המיוצא מאיראן.

לסנקציות יש משמעות – תשאלו את דרום אפריקה

סוגיית הסנקציות הפכה לחשובה מאין כמוה בעשורים האחרונים וזאת לאור העובדה שיותר ויותר מדינות מתמחות בייצור וייצוא מוצרים שבהם היא נהנית מיתרון יחסי. חלוקת העבודה הזו בין המדינות סייעה להתפתחות משמעותית של הסחר הבינלאומי במשך השנים, שכן בסופו של דבר אף מדינה לא יכולה להתקיים מבלי לרכוש את המוצרים שאין בכוחה לייצר באופן עצמאי.

זאת ועוד, כיום אין אף מדינה בתבל שניתן להגדירה כבעלת משק כלכלי סגור ואוטוקרטי. ברית המועצות בעבר, וסין בימינו אנו, החזיקו ביכולות התאורטית לנהל משק סגור לחלוטין, אך ברור ונהיר הוא שגם עבור מעצמות כה חזקות, מדובר על מהלך לא משתלם שכן אם הן היו סוגרות את השוק – לא היה באפשרותן לייצא דבר. הפוליטיקה היא פוליטיקה אבל לשוק הגלובלי חוקים משלו.

אשר על כן, בעולם המודרני בו אנו חיים, קיומו של אמברגו פוגע משמעותית בכלכלה של המדינה עליה מוטל החרם – ובאופן טבעי כך גם ברמת החיים של תושבי המדינה. בבואנו לדון באיראן ראוי להזכיר תחילה את תקדים דרום-אפריקה שעליה הוטל אמברגו גלובלי בשנות ה- 80 גם אז, עברו חלפו להן שנים של הכחשות רשמיות בטרם הבינו שליטי המדינה כי הסנקציות ימוטטו את הכלכלה המקומית.

צפו באזרחי איראן יוצאים לרחובות בעקבות נסיקת האינפלציה

לשם המחשה, בביוגרפיה של נלסון מנדלה מספר נשיא דרום אפריקה לשעבר, כיצד עוד לפני שמונה לנשיא ניהלו עמו נציגי השלטון הלבן במדינה משא מתן במסגרתו דרשו שיבטיח את פתיחתו של השוק עת יתמנה לנשיא. כל זאת לאחר תקופה בה נאסר על המדינה לייצא זהב, יהלומים, פלטינה ושאר מתכות יקרות. עד היום, קרוב לשני עשורים לאחר סיום שלטון האפרטהייד נמצאים מוצרים אלו בפסגת טבלאות הייצוא של המדינה. מכאן אנו למדים שעל אף ההכחשות הנמרצות של מנהיגי דרום-אפריקה בתקופת האפרטהייד, לסנקציות שהטילו חברות הקהילה הבינלאומית הייתה ההשפעה של ממש.

יש להניח כי איראן התכוננה לסנקציות מבעוד מועד

באשר לאיראן, הרי שהסנקציות הן נשק יעיל, אך למען הסר ספק, לא מדובר על מהלך שתוצאותיו מתבררות מיד. על מנת שארצות הברית, בריטניה, גרמניה, צרפת וגם ישראל, יוכלו לרשום הישג של ממש בכל הנוגע להשפעה של הסנקציות, הרי שצריכות לעבור לפחות שנתיים מהיום. הסיבה לכך היא שכל שלטון באשר הוא מחזיק בעתודות ליום סגריר במידה ויוטל עליו חרם. יש להניח שהדברים נכונים על אחת כמה וכמה מבחינתה של איראן שכן הסנקציות שהוטלו על המדינה לא היו בבחינת רעם ביום בהיר.

על פי הדיווחים שהגיעו מאיראן בשבוע שעבר, ונוכח צניחתו הדרמטית של הריאל האיראני אל מול הדולר (יותר מ-25% תוך זמן קצר), האזרחים האיראניים עומדים כיום בפני מחסור במוצרי היסוד בסיסיים, ואילו מחירם של המוצרים שעדיין נמצאים בחנויות מאמיר מדי יום. נוסף על כל אלה, הרי שהסנקציות שהוטלו על איראן מקשות על ייצוא הסחורות וכתוצאה מכך האבטלה גדלה והמשק מתכווץ מדי יום ביומו. לא בכדי חזינו בשבוע החולף גם בהפגנות של האזרחים האיראניים שיצאו לרחובות ומחו כנגד התנהלותו האטומה כהגדרתם של המנהיג הרוחני עלי חמינאי.

לסיכום, זה מכבר ביקשו בריטניה צרפת וגרמניה להקשות עוד יותר על הכלכלה האיראנית ולהגביר את היקף הסנקציות. גם אם מאמציהן יישאו פרי הרי שעוד יעברו לא מעט מים בפרת ובחידקל בטרם תוכל הקהילה הבינלאומית לרשום הישגים אמיתיים ובעלי משמעות של ממש.